תמר אשכנזי, מנהלת המרכז להשתלות ומנחת קבוצות תמיכה לאנשים שכולים, כתבה מדריך להתמודדות עם אבל אשר נקרא "אבל - היום שאחרי". נרי ליבנה ערכה איתה ראיון ואנחנו מביאים ממנו שני קטעים בנוגע להתמודדות עם אובדן ושכול. התמודדות עם אובדן ואבל היא חלק בלתי נפרד מהחיים, במיוחד בישראל, וזהו מצב אשר מעלה הרבה שאלות והתלבטויות כיצד לנהוג ולהתנהל מול עצמנו ומול הסביבה. כדאי וחשוב גם למי שעוד לא היה שם לחשוב על הנושא.
מה אומרים לילד שחבר שלו נהרג או מת?
"קודם כל צריך לתת מסרים מאוד קצרים. לא להיכנס לרזולוציות של סיבות המוות. וכשמספרים על האובדן צריך מיד למלא בחזרה את הכוס. להגיד משהו כמו אבל אנחנו נמשיך ללכת לגן, למשל. צריך גם פיזית לחבק ולעטוף. אבל אחרי ההודעה, לתת בבית לגיטימציה לדבר על זה. אם הילדים יראו שאין דיבור, הם יסתגרו ויתנתקו וזה משהו שהם יגררו אותו איתם לאבל שהם יחוו בגיל 30. ילד צריך להיות מסוגל לדבר על הפחדים. מאוד חשוב גם הטיפול הקבוצתי. כי קבוצתי זה מנרמל. אם הילד רוצה לחזור לישון ליד ההורים, צריך לאפשר לו. צריך גם לאפשר לו להתיר כמה מגבלות. דבר חשוב נוסף זה לרוץ עם הילד, לצעוק איתו, לעשות הרבה פעילות פיזית."
חשוב להנציח?
"זה מאוד אינדיבידואלי. יש ההנצחות המשפחתיות שלא דורשות הרבה אנרגיה כמו חוברת או אתר אינטרנט משפחתי. אבל צריך לזכור שכשלהורה יש אנרגיות וזה לא קורה לפני שעוברת שנה, כבר לאף אחד אחר אין כוח לעזור לו, לכתוב משהו על הנפטר. יש כאלה שיש להם ארון זיכרון, שלא כל הבית יהפוך למקדש. הנצחה זה גם מה את עושה סביב המצבה וגם לשמור קטעים מהעיתון או לעשות תחרות כדורגל. כשנפטר ילד או בחור, ההורים מוטרדים מאוד מכך שאחרים לא יזכרו את הילד ולא יזכרו את מה שקרה להם. הרבה פעמים הורים שכולים ממירים אובדים פיזיים בתחושת אובדן מתעצמת סביב השכול שלהם. למשל כשהם מזדקנים, אם הם מאבדים יכולות פיזיות, הם חווים פתאום באופן חריף יותר את האבל שלהם על יקירם משום שכל האובדנים מתערבבים ומעצימים אלו את אלו ביחד עם תחושת המוות המתקרב שלהם. זה קורה להם גם בפרידות שלא קשורות למוות, נניח כשמתגרשים. אגב, לפרידה מבן זוג יש כל הסממנים של שכול."
.jpg)
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
טיפול בדיכאון
מאמר על התחלות חדשות
פגיעה וטראומה נפשית מתאונת דרכים
מה אומרים לילד שחבר שלו נהרג או מת?
"קודם כל צריך לתת מסרים מאוד קצרים. לא להיכנס לרזולוציות של סיבות המוות. וכשמספרים על האובדן צריך מיד למלא בחזרה את הכוס. להגיד משהו כמו אבל אנחנו נמשיך ללכת לגן, למשל. צריך גם פיזית לחבק ולעטוף. אבל אחרי ההודעה, לתת בבית לגיטימציה לדבר על זה. אם הילדים יראו שאין דיבור, הם יסתגרו ויתנתקו וזה משהו שהם יגררו אותו איתם לאבל שהם יחוו בגיל 30. ילד צריך להיות מסוגל לדבר על הפחדים. מאוד חשוב גם הטיפול הקבוצתי. כי קבוצתי זה מנרמל. אם הילד רוצה לחזור לישון ליד ההורים, צריך לאפשר לו. צריך גם לאפשר לו להתיר כמה מגבלות. דבר חשוב נוסף זה לרוץ עם הילד, לצעוק איתו, לעשות הרבה פעילות פיזית."
חשוב להנציח?
"זה מאוד אינדיבידואלי. יש ההנצחות המשפחתיות שלא דורשות הרבה אנרגיה כמו חוברת או אתר אינטרנט משפחתי. אבל צריך לזכור שכשלהורה יש אנרגיות וזה לא קורה לפני שעוברת שנה, כבר לאף אחד אחר אין כוח לעזור לו, לכתוב משהו על הנפטר. יש כאלה שיש להם ארון זיכרון, שלא כל הבית יהפוך למקדש. הנצחה זה גם מה את עושה סביב המצבה וגם לשמור קטעים מהעיתון או לעשות תחרות כדורגל. כשנפטר ילד או בחור, ההורים מוטרדים מאוד מכך שאחרים לא יזכרו את הילד ולא יזכרו את מה שקרה להם. הרבה פעמים הורים שכולים ממירים אובדים פיזיים בתחושת אובדן מתעצמת סביב השכול שלהם. למשל כשהם מזדקנים, אם הם מאבדים יכולות פיזיות, הם חווים פתאום באופן חריף יותר את האבל שלהם על יקירם משום שכל האובדנים מתערבבים ומעצימים אלו את אלו ביחד עם תחושת המוות המתקרב שלהם. זה קורה להם גם בפרידות שלא קשורות למוות, נניח כשמתגרשים. אגב, לפרידה מבן זוג יש כל הסממנים של שכול."
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
טיפול בדיכאון
מאמר על התחלות חדשות
פגיעה וטראומה נפשית מתאונת דרכים
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה