ימי הנטישה - מאת אלנה פרנטה
עמוד ראשון מתוך הספר
באחר צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה. הוא אמר לי שהוא מבולבל, שעוברים עליו רגעים נוראים של עייפות, של חוסר סיפוק, אולי של פחדנות. הוא דיבר ארוכות על חמש עשרה השנים של נישואינו, על הילדים, והודה שאין לו שום תלונות, לא עליהם ולא עלי. הוא שמר על ארשת מאופקת כמו תמיד, חוץ מתנועה מוגזמת של יד ימין, כשהסביר לי בעווית ילדותית שקולות חרישיים, מין לחשוש, דוחפים אותו למקום אחר. אחר-כך לקח על עצמו את האשמה על כל מה שקרה, סגר מאחוריו את דלת הבית, והותיר אותי מאובנת ליד הכיור.
הלילה עבר עלי בהרהורים, נוגה במיטה הזוגית הגדולה. ככל ששבתי ובחנתי את השלבים העכשוויים של היחסים שלנו, לא הצלחתי למצוא סימני משבר אמיתיים. הכרתי אותו היטב, ידעתי שהוא אדם בעל רגשות נינוחים, שהבית והטקסים המשפחתיים שלנו חיוניים לו. היינו מדברים על כל דבר, עדיין אהבנו להתחבק ולהתנשק, לפעמים ידע להיות כל-כך משעשע, שהיה מצחיק אותי עד דמעות. נראה לי בלתי אפשרי שבאמת ירצה לעזוב. ולאחר שנזכרתי שלא לקח אפילו אחד מכל הדברים היקרים לו, ואפילו שכח להיפרד לשלום מן הילדים, חשתי ודאות שזה לא שום דבר רציני. הוא עובר אחד מאותם רגעים שמספרים עליהם בספרים, כשדמות מגיבה בקיצוניות לא-צפויה על התסכולים הרגילים של החיים.
הערה: הספר הוא מעין מותחן פסיכולוגי המתאר את ההתמודדות של המספרת עם חווית הנטישה ואת תהליך ההתפכחות והגילוי העצמי שלה כאשה וכאדם. הבאתי את הקטע הזה מתוך הבנה שנטישה היא ההתנסות הקשה והעמוקה ביותר בקיום האנושי. הקורא, גבר או אשה, שחווה מה שמתואר, או יכול להזדהות עם הדברים – מוזמן לכתוב, לשתף, להמשיך את הסיפור ובוודאי לקרוא את הספר...
מוזמנים כמובן לשתף ולהעלות שאלות..
הביא לכתב מנשה כהן, פסיכולוג קליני מומחה במודיעין
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
פוסט על אהבה, אשמה ורחמים עצמיים
מחשבות על הספר משמעות הסבל
לעיין בערך האהבה
עמוד ראשון מתוך הספר
באחר צהריים של אפריל, מיד לאחר הארוחה, הודיע לי בעלי שהוא רוצה לעזוב אותי. הוא עשה זאת כשהורדנו את הכלים מהשולחן, הילדים רבו כרגיל בחדר האחר, הכלב חלם ורטן ליד ההסקה. הוא אמר לי שהוא מבולבל, שעוברים עליו רגעים נוראים של עייפות, של חוסר סיפוק, אולי של פחדנות. הוא דיבר ארוכות על חמש עשרה השנים של נישואינו, על הילדים, והודה שאין לו שום תלונות, לא עליהם ולא עלי. הוא שמר על ארשת מאופקת כמו תמיד, חוץ מתנועה מוגזמת של יד ימין, כשהסביר לי בעווית ילדותית שקולות חרישיים, מין לחשוש, דוחפים אותו למקום אחר. אחר-כך לקח על עצמו את האשמה על כל מה שקרה, סגר מאחוריו את דלת הבית, והותיר אותי מאובנת ליד הכיור.
הלילה עבר עלי בהרהורים, נוגה במיטה הזוגית הגדולה. ככל ששבתי ובחנתי את השלבים העכשוויים של היחסים שלנו, לא הצלחתי למצוא סימני משבר אמיתיים. הכרתי אותו היטב, ידעתי שהוא אדם בעל רגשות נינוחים, שהבית והטקסים המשפחתיים שלנו חיוניים לו. היינו מדברים על כל דבר, עדיין אהבנו להתחבק ולהתנשק, לפעמים ידע להיות כל-כך משעשע, שהיה מצחיק אותי עד דמעות. נראה לי בלתי אפשרי שבאמת ירצה לעזוב. ולאחר שנזכרתי שלא לקח אפילו אחד מכל הדברים היקרים לו, ואפילו שכח להיפרד לשלום מן הילדים, חשתי ודאות שזה לא שום דבר רציני. הוא עובר אחד מאותם רגעים שמספרים עליהם בספרים, כשדמות מגיבה בקיצוניות לא-צפויה על התסכולים הרגילים של החיים.
הערה: הספר הוא מעין מותחן פסיכולוגי המתאר את ההתמודדות של המספרת עם חווית הנטישה ואת תהליך ההתפכחות והגילוי העצמי שלה כאשה וכאדם. הבאתי את הקטע הזה מתוך הבנה שנטישה היא ההתנסות הקשה והעמוקה ביותר בקיום האנושי. הקורא, גבר או אשה, שחווה מה שמתואר, או יכול להזדהות עם הדברים – מוזמן לכתוב, לשתף, להמשיך את הסיפור ובוודאי לקרוא את הספר...
מוזמנים כמובן לשתף ולהעלות שאלות..
הביא לכתב מנשה כהן, פסיכולוג קליני מומחה במודיעין
אולי יעניין אתכם לקרוא גם:
פוסט על אהבה, אשמה ורחמים עצמיים
מחשבות על הספר משמעות הסבל
לעיין בערך האהבה
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה