שאלות ותשובות על טיפול פסיכולוגי

טיפול פסיכולוגי מעורר אצל אנשים אסוציאציות שונות, שאלות ולעתים גם חששות.
האם זה יעזור לי? אולי אני יכול להתמודד עם הבעיה לבד? אולי זה יהיה מביך או לא נעים? מה יקרה אם לא יהיה לי מה להגיד? מה יחשבו עלי אם ידעו שאני בטיפול אצל פסיכולוג?

למי שלא עבר טיפול או איננו מגיע מעולם הטיפול, טיפול פסיכולוגי נתפס לעתים כמעיד על כך שמשהו לא בסדר ויכול לעורר תחושות של בושה, אשמה או חששות מהסביבה. אבל כאשר ישנה מצוקה, קושי או כאב אסור לתת לחששות הללו לעצור מבעדנו לפעול למען עתיד טוב יותר עבורנו ועבור הקרובים אלינו.

אחת ממטרות הבלוג הזה והתכנים הרבים אותם אנו מעלים לאתר מכון עידן היא להנגיש את הטיפול הפסיכולוגי לכמה שיותר אנשים, חלקם זקוקים לו אך חוששים לעשות את הצעד הראשון מסיבות שונות. אנו עושים מאמץ לענות על שאלות אשר מופנות אלינו הן בנוגע לטיפול פסיכולוגי והן ליישום הידע הפסיכולוגי לתחומי חיים שונים ובעיות שונות איתן אנו מתמודדים כבני אדם.

אז זוהי הזמנה נוספת לשאול אותנו, להתייעץ ולהיעזר. אולי השאלה שתשאלו תוכל לעזור גם לאנשים אחרים הסובלים מהתלבטות דומה.

תפקיד חייה - על התמודדות עם תקיפה מינית בילדות

כתבה מרתקת פורסמה בעיתון הארץ על דפנה ארגמן, בה היא מתארת את חייה בצל פגיעה מינית שחוותה בילדותה מצד אביה. הכתבה נותנת אור ותקווה לנשים רבות אשר חווה התעללות בילדות ומנסות להתמודד עם הטראומה.
בכתבה מסופר על התמודדותה הלא פשוטה של דפנה והתהליך אשר עברה עד היום ועל הצגת היחיד אותה היא מביימת ובה בתה משחקת ובה מגולל סיפורה האישי.

קולה של דפנה ארגמן בכתבה מביא את קולותיהן ומחשבותיהן של ילדות, נערות ונשים רבות אשר עברו חוויה דומה.

הנה מספר קטעים מדבריה:
" יש כמה תמונות שמלוות אותי שהיום אני יכולה לדבר עליהם בחופשיות, פעם לא יכולתי לדבר אותן ומצד שני הייתי כמו מכורה, הייתי מחפשת אותן..זה מאפיין נפגעות תקיפה מינית, אני צריכה הוכחות."

"הוא לא באמת אמר שאף אחד לא ישמע כמו שאני אומרת בהצגה אבל ההשתקה הייתה נוכחת"

"אנשים שואלים אותי, איך יכול להיות שאמא שלך לא ידעה. בית קטן, ארבעה חדרים, שאי אפשר להיעלם ולהתחבא בו. ובכל זאת היא לא ידעה"

"כשמישהי נפגעת, היא נמחקת, היא מתה. זה מה שהרגשתי. והיכולת להתרומם היא כמעט בלתי אפשרית. לא כל אחת חייבת להגיע לבמה, אבל אפשר להגיע לחיים שיש בהם נשימה"

"אני מביאה קול אחר, קול מפויס, קול שיש בו השלמה גדולה, אבל לא ממקום של אפסות אלא ממקום של שלמות, פיוס וקבלה."

לקריאת הכתבה המלאה
התמודדות עם טראומה מפגיעה מינית, ובפרט מאחד מבני המשפחה הינה אתגר גדול ותהליך ארוך. טיפול פסיכולוגי ב פוסט טראומה יכול לסייע.
אל תישארו עם זה לבד

מדוע ילדים מפחדים מטיסות ואיך אפשר לעזור

כמו מבוגרים, ישנם ילדים אשר פוחדים מטיסות בפרט לפני טיסה בפעם הראשונה.
מדוע ילדים פוחדים לטוס? הנה כמה סיבות אפשריות:

• הילדים קלטו את הפחד מהטיסה מאחד ההורים או אדם משמעותי אחר בסביבתם
• הילד נחשף לחדשות בטלוויזיה או באינטרנט לגבי תאונה בה היה מעורב מטוס
• ילד אשר לו פחדים משהייה במקום סגור/צפוף/עם הרבה אנשים
• חוויה לא טובה מטיסה קודמת בגלל הטיסה או משהו שהתרחש במהלכה והשאיר חותם
• קושי להבין איך המטוס ממריא, מדוע אינו נופל או מה יקרה במידה והוא צריך לנחות בפתאומיות
• ישנם ילדים אשר סובלים מאוד מכאבי אוזניים או כאבים אחרים בשל שינויי הלחץ בזמן טיסה

מה אפשר לעשות על מנת לעזור לילדים לקראת טיסה?

ככלל חשוב לנסות להתמודד עם הפחדים אך לעשות זאת תוך הקשבה ולהיזהר לא ללחוץ על הילדים יותר מדי.

חשוב ראשית לשוחח עם הילדים ולהבין מה מפחיד או מדאיג אותם, לאחר שמבינים את מקור הפחד ניתן להיעזר באחד הרעיונות הבאים:

• ישנם ילדים שהבנת הנושא תעזור להם להירגע, במקרים כאלו אפשר להסביר להם תוך שימוש בשפה מתאימה על המטוס והטיסה ואפשר גם להיעזר בכלי משחק של מטוסים, פאזל או בניית דגם מטוס קטן.
• לקראת הטיסה, במידה ומפלס הלחץ עולה ניתן להיעזר בשיטות הרפיה ונשימה שיכולות לסייע ולהפחית חרדה.
• מומלץ להכין משחקים וצעצועים אהובים שיעזרו להסיח את הדעת מהמחשבות המדאיגות הן לפני והן במהלך טיסה.
• ניתן לערוך ביקור ראשוני בשדה התעופה על מנת לראות את הנוסעים והמטוסים, ולקראת הטיסה לערוך היכרות עם אנשי הצוות או הטייס שתוכל להרגיע ולהשרות ביטחון.
• לזכור ולהזכיר חוויות עבר של התמודדות מוצלחת עם פחדים ולקחת משם טיפים וכלים שעזרו

לכתיבת פוסט זה נעזרתי בספרה המצוין של עדנה כצנלסון דיאלוג עם ילדים

אולי יעניין אתכם לקרוא גם את:

למה המשחק חשוב לילדים

כתב מורן צמחוני - מטפל במכון עידן בילדים, מתבגרים וצעירים.

שנה חדשה והתחלות חדשות

לכבוד שנת 2013 העומדת בפתח, מספר מחשבות לגבי שינויים והתחלות חדשות.

המחשבה על התחלות חדשות, יכולה להיות מאוד רומנטית. אבל אנשים רבים נעצרים בחשש וחרדה כאשר עומדת בפניהם האפשרות באמת להתחיל מחדש. מאחר וכל התחלה חדשה כרוכה בשינוי ואי ודאות. אותו חשש, אותו פחד להתקדם קדימה בדרך לא סלולה ולא ידועה, שנובע מן הצורך בהמשכיות ובביטחון, עשוי לגרום לנו להפוך לשמרנים. לא להעז לנסות דברים חדשים ולא לקחת סיכונים. 

ישנם אנשים אשר חוששים משינוי ולא מאמינים שיצליחו לעשות שינוי, אולי מחכים שמשהו או מישהו יעשה זאת בשבילם, ישנם כאלה המכבים כל הזדמנות להתחלה חדשה מפאת החשש מהרע או הטוב שההתחלה תביא עימה.

חשוב שנזכור שהתחלות חדשות הן כוח החיים. כל בוקר הוא כזה בעצם. כך גם עונות השנה. התחלה שאדם מניע היא חוויה של התנסות, העזה, יצירה, ואולי גם כוויה, או כישלון. כאשר אנו מתחילים דרך חדשה, אנו יכולים לחוות גם כאב. הפחד מכאב, הפחד מכישלון עוצר רבים מאיתנו בתחילת המסע. משאיר אותנו בכורסת הנוחות היומיומית ומונע מאיתנו לגדול. 

וחשוב להזכיר כי התחלה חדשה לא חייבת להיות צעד מפחיד וגדול. קיים רצף ארוך בין יצירה לאי יצירה. בחיי היומיום אנשים יכולים להביא לידי ביטוי את ה"אני" שלהם, ובכך לבטא את היצירתיות החבויה בהם גם בהחלטות ומעשים קטנים. ולעתים קרובות מעשים קטנים אלו יפרצו את הדרך להחלטות והתחלות משמעותיות יותר.

שתהיה שנה פוריה ומוצלחת.

מחשבות אלו מובאות מתוך מאמרו של מנשה כהן על התחלות חדשות.
מנשה כהן הוא פסיכולוג קליני בכיר וקו מנהל מכון עידן לייעוץ ופסיכותרפיה.

מכון עידן מציע טיפול פסיכולוגי לילדים ומבוגרים בתל אביב, מודיעין וירושלים ומתמחה בטיפול במצבי חיים שונים.
טיפול בחרדות, טיפול בטראומה, טיפול בהתמכרויות ועוד.

איך לפתח הורות מודעת יותר

זה אתגר גדול להיות הורה, תהליך שמתמשך לאורך שנים ודורש עבודה עצמית, התפתחות ושינויים כאדם וכהורה.
בתהליך ההורות, נתקלים במצבים המעלים שאלות מעניינות למשל, איזה הורים היינו רוצים להיות? ועם מה אנחנו מתמודדים היום? איזה הורים היו ויש לנו? כאשר אנו חושבים על הדברים הללו, מדברים עליהם עם בני הזוג ומבינים טוב יותר את הגישה שלנו וגם ההתנהגות שלנו, קל יותר להפוך להיות הורה טוב יותר. לא הורה מושלם, כי אין דברים כאלה, אבל הורה שעוזר לילדים שלו להיות אנשים טובים ומאושרים יותר. בטיפולים שלי עם ילדים ומתבגרים, פעמים רבות עולה מהם התחושה שלהם שהוריהם לא יכולים ולא מוכנים להשתנות. לפעמים הם מגזימים ולפעמים הם גם צודקים. הורים אשר לא מודעים לעצמם ולא עושים מאמצים גם להשתנות כשצריך יקשו על שינוי אפשרי אצל הילדים. ולא פחות חשוב מערכות היחסים עם הילדים יהיו פחות טובות לאורך זמן.
כהדגמה לנושאים שכדאי לחשוב עליהם כהורים אני מצרף מספר שאלות יותר ספציפיות למחשבה, סביר שעל חלק כבר חשבתם במידה כזאת או אחרת, אבל אולי שווה לעשות זאת שוב. אתם מוזמנים לבחור אחת או יותר מהן וממש לענות עליה בכתב או תוך שיחה עם מישהו קרוב.

• עד כמה כהורים אתם יכולים לשים גבולות ולהיות עקביים?
• עד כמה אתם נותנים לילד חופש ומרחב?
• איך אתם מתמודדים עם מצבים של כעס וריבים?
• האם אתם יכולים לעצור ולהסתכל על הדברים מנקודת המבט של הילד?
• איך הקשר שלכם עם ההורים שלכם משפיע על ההורות אצלכם?
• במה אופי הילד שלכם דומה לכם ובמה להורה/בן הזוג הנוסף?
• איזה תכונה בילד או המתבגר שלכם מעצבנת אתכם, והאם היא קיימת אצל אחרים בסביבה הקרובה 

כל אלו קשורים כמובן למי אנחנו בתור בני אדם, פעמים רבות ילדים ומתבגרים מציבים בפנינו חלקים בעצמנו שאנו בקונפליקט איתם דרך התנהגות דומה או הפוכה לה. ובכך הם לעתים מקשים או מאתגרים את ההורים אבל גם מעניקים הזדמנות ללמידה והתפתחות כבני אדם. 

דרך מעניינת וחשובה ללמוד היא גם דרך התבוננות במערכות יחסים של אחרים מסביבנו, ביחסי הורה - ילד של השכנים, בני המשפחה, חברים, וכמובן ביחסים שיש והיו לנו כילדים להורים. פעמים רבות עוזר ומומלץ לעשות את התהליך עם אנשי מקצוע המומחים בהדרכת הורים ותוך כדי להבין וללמוד דברים וגם ליישם אותם מול הילדים באופן הדרגתי ונכון. לעתים מירוץ היום יום לא מאפשר פנאי לחשיבה על הדברים הללו ופגישות קבועות עם איש מקצוע מאפשרות את הזמן והמקום לעשות את זה.

אולי יעניין אתכם לקרוא גם:

על תפקיד ההורים בגיל ההתבגרות

על תום הילדות ותחילת ההתבגרות

טיפים להורים לילדים עם ADHD

כתב מורן צמחוני

מטפל בילדים, טיפול פסיכולוגי במתבגרים, וייעוץ להורים.

על טיפול אקזיסטנציאלי, אחריות וויקטור פראנקל

בפוסט הקודם פה בבלוג כתב מנשה כהן על הספר משמעות הסבל ומציאת משמעות בטיפול.

ברצוני להרחיב מעט על הרעיון של טיפול אקזיסטנציאלי לפי תפיסתו של ויקטור פראנקל.
ראשית מספר מילים על ויקטור פראנקל:
ויקטור פראנקל היה רופא ופסיכיאטר יהודי וינאי, הוא יצר את שיטת הלוגותרפיה והאנליזה האקזיסטנציאלית, אשר נחשבת לזרם הפסיכותרפיה השלישי בוינה - אחרי הפסיכואנליזה של פרויד והפסיכולוגיה האינדבידואלית של אדלר.
פראנקל כתב ספרים רבים, המפורסם ביניהם ומומלץ מאוד הוא הספר המרתק, האדם מחפש משמעות,  בו תיעד את חוויותיו ממחנה ריכוז בזמן השואה ותיאר את גישתו לחיים ולטיפול אשר שמה דגש על מציאת משמעות לחיים.

ויקטור פראנקל - תמונה מויקיפדיה

אביא כעת קטע מספרו של פראנקל האל הלא מודע אשר מציג באופן יפה את ההבדלים בין הגישות לפסיכותרפיה אשר צמחו בוינה: "על פי ארתור שניצלר, המספר הוינאי הידוע בן זמנו של זיגמונד פרויד, אין בנמצא אלא שלוש מידות טובות: אובייקטיביות, אומץ לב, חוש אחריות. מפתה למדי ליחס לכל אחת מהמידות האלה אחת מהאסכולות שצמחו על אדמתה של וינה".

לפי פראנקל, אומץ הלב הולמת אל הפסיכולוגיה של אדלר, אשר מנסה להקנות למטופל אומץ לב ולעזור לו להתגבר על רגש הנחיתות שלו. פראנקל משייך את מידת האובייקטיביות לפסיכולוגיה של פרויד, אשר מנסה להישיר מבט אל נפש האדם, גם במחיר של גילויים קשים. פראנקל טוען בספר שגישה זו הביאה לבסוף לאובייקטיבציה או מכניזציה מוקצנת של האדם, בכך שמבנה הנפש וחלקיה היצריים מנותחים, וההוויה של האדם מאבדת מההוליסטיות שלה.
פראנקל טוען כי כאן מקומה של הפסיכולוגיה האקזיסטנציאלית אשר מטפחת ושמה במוקד את מידת האחריות. לפי פראנקל האדם נשאל מהי משמעות החיים שלו ועליו לענות דרך מעשיו ודרך לקיחת אחריות על ההויה שלו ועל המציאות שלו.
לטעמי זוהי בהחלט גישה חשובה ומשמעותית לחיים שלנו וכמובן גם לטיפול פסיכולוגי.


כתב מורן צמחוני
טיפול פסיכולוגי במודיעין

אני, פוסט-טראומטי

מונולוג מייצג של נפגע פוסט-טראומה - אילו היה יכול לדבר

אני רוצה לענות על השאלות שלך, אבל זה לא פשוט, אפילו שכבר הבראתי יחסית. אני חושב שזה אולי לא נורמלי, מופרע או מפורק בפנים,  כאילו איזה "מנגנון פנימי" שעבד בשבילי התמוטט, למשל לדבר עם אדם אחר יותר משתי מילים. המנגנון הזה אבד, נעלם לי, אני צריך לחשוב אלף פעם על דברים פשוטים לפני שאני עושה, כמו להחליט אם אני אלך או לא לערב חגיגי. פשוט כאילו נעלמו לי החיים בתוכי. אתה שואל מה קורה לי שם בפנים, כאילו יש לי תשובות ברורות, כמו אדם שאומר שיש לו חום או כואבת לו הבטן, אז אין לי מילים, ואני אפילו פוחד להתחיל לדבר על מה שהיה, כי לא ברור לי ממש מה קרה לי, מה השתנה אצלי, אולי אני סתם עושה מזה עניין.

אני לא מבין למה אני לא יכול להיות כמו כולם. אני מרגיש נורא בסופרמרקט, פוחד שמישהו יפנה אלי. הרעש מפריע לי, אני פשוט רוצה שקט, רוצה לא להיות שם, לא להיות בכלל. לולא הילדים אולי הייתי עושה משהו לעצמי, כי אני פשוט לא מסוגל לסבול את הסיוט הזה. לא יכול לישון, מתעורר מותש כאילו שלא ישנתי בכלל. מתעורר אחרי כמה דקות ולא יכול להירדם, הכול מתערבב לי. אני נמצא לפעמים בסרטים, לא מבין מה זה המלחמה הזאת, רואה את עצמי מסתובב שם ולא יודע איך כולם יודעים מה לעשות, מדברים בלהט, רצים, וכולנו שומעים פיצוץ של קטיושה במרחק לא גדול, ואני לאט לאט, כלומר הגוף שלי נהיה ללא שרירים, מונח בנגמ"ש, אני רוצה להזיז אותו ולא מצליח, אבל אני רואה כאילו מלמעלה את האנשים מתרוצצים, פוחד שיבקשו ממני לעשות משהו, ואז אומרים שנוסעים למקום אחר, שנהרגו הרבה חיילים בקטיושה שנפלה בהתארגנות, לא מבין את כל הסיפור הזה, איך אנשים יכולים להרוג, יכולים למות בשנייה, אני חש שאני יוצא מדעתי, ואולי נרדמתי לזמן מה. קטעים מהסיפור משתלבים בלילה עם סרטי פעולה ומלחמה, ואז אני כבר לא יכול להירדם שוב. לפעמים אני לא עוצם עין כמעט עד הבקר, ואז אני מסתובב כל היום כמו סהרורי. אומרים לי שאני נראה עייף, מה שנכון, אבל אין לי כוח לשמוע את זה כל הזמן מהשכנים והמשפחה שלא מבינים מה קורה לי, גם אני לא כל כך מבין, אבל אני פוחד כל הזמן שישאלו אותי, אז אני מתרחק, יוצא החוצה לעשן סיגריה, ואני חוזר ומנסה להכריח את עצמי לחייך, ומנסה לדבר אבל המשפטים שלי נעשים קצרים עד שנמאס לי ואני יוצא שוב, ומבין שמשהו באמת לא בסדר אצלי.

לפעמים כבר לא שואלים אותי, גם אשתי, ואז אני מתפלא שלא איכפת לה, ואני חושב ששום דבר לא ישתנה,  כי הכול חוזר, אפילו אם הרגשתי פה קצת טוב, אני הולך הביתה וכאילו אותו דבר, ולשאלתך – אני לא יכול לדמיין מצב שאני מרגיש טוב, פשוט לא רואה את זה.  ואז נמאס לי מהרופאים ומהטיפולים, וגם כשאני קצת מתחבר לשיחות אני נהיה מודאג וחושב שאולי גם קודם, לפני המקרה, הייתי לא בסדר, וזה ממש מפחיד, אז מה ומי הייתי, וגם כשאתה אומר בוא נראה, אני פוחד כי אני לא יכול לראות שום דבר, כך שאפילו השאלות שלך מכניסות אותי למערבולת, כי אני לא מבין מה זה שאתה מזכיר "לאבד", למה אתה מתכוון, כי הכול הלך. אבל יש רגעים שאני מרגיש שלא הכל אבוד, שאולי אחזור למה שהייתי, שמח, מדבר, לא-מסתגר, מתחבק עם אשתי, יושב עם הילדים, אבל זה מתנדנד, הפכתי לשבר כלי בן רגע, כל מה שחשבתי שאני התפוגג, נהייתי סמרטוט, וברגע אחר נראה שהנה אני חוזר לעצמי, כאילו הבזק של מי שהייתי, אבל זה נעלם כפי שבא, ולפעמים אני פשוט רוצה להרים ידיים ולתת לעצמי להיעלם לתוך חור שחור, וככה דעתי נטרפת עלי, ואני לא יודע האם הבעיה שלי היא אמיתית או אני מדמיין הכל, מעין הזיה על קטסטרופה ששומעים עליה בחדשות.. אתה מבין?

כתב מנשה כהן

פסיכולוג מומחה בתחומים טיפול בטראומה ו טראומה מתאונת דרכים

רק שתהיו מרוצים

על דפוס הריצוי והשלכותיו השליליות

מאמר זה אינו מציע תגלית פסיכולוגית חדשה, אלא בא להציג תקריב על  דפוס התנהגות של ריצוי אחרים, דפוס כה שכיח אצל רבים עד שאיננו מבחינים בו כמעט, מאחר שהפך לנורמה תרבותית שמסמנת את ההתנהגות הנכונה של "האדם הטוב", זה שאנו אומרים עליו ש"הוא בסדר". הוא יכול להיות נוח לסביבה, משתלב לכאורה בקלות. עם זאת הוא יכול בתוכו להיות מתוסכל שהוא לא מעז, שהוא לא מבטא את עצמו, שמשהו חסר בחיים שלו, ואולי יאמר באירוניה ש"חוץ ממנו הכל בסדר". אחרים יכולים לקחת אותו כמובן מאליו ובצד ההנאה שלא שוכחים אותו, יש בתוכו הרגשה של חוסר ערך ותחושה שהוא לא באמת מחזיק את השליטה על חייו ועל התקדמותו בקריירה, ושהוא בעצם מופעל ע"י אחרים. הוא יכול לגלות שהוא לא באמת יודע מה הוא רוצה ומאמין שכאשר ידע מה הוא רוצה הוא יכול להגשים את רצונו, אבל כל פעם שעולה ומבצבץ "רצון" כלשהו, הוא מטיל בו ספק, והוא יכול לומר שלא בטוח שזה מה שהוא רוצה "באמת".

כשאני מציע למטופל שמרבה לזכור חלומות לרשום את חלומותיו כשהוא מתעורר, הוא אומר: "אם אשב ואכתוב, אשתי תתחיל לשאול שאלות ואז אצטרך לספר דברים שאני לא רוצה". מטופל אחר מספר שיש לו חלומות שאיננו זוכר אבל יש לו הרבה "הגיגים", מגיב להצעה שלי לרשום: "איפה אני ארשום? [תקנה פנקס], "איפה אני אשים אותו?" [ליד המיטה] ואז יתחילו לשאול מה זה?". המטופל הראשון נעשה מומחה בלהתנהג במדויק בהתאם לאיך שלהבנתו אשתו תופסת אותו ולכן הוא אינו רוצה לשנות את התבנית, למרות שהוא אינו מאושר וחושב בהיחבא על עזיבת הקשר. המטופל השני שכלל את יכולת הריצוי לדרגה כזאת שהוא נחמד, משתף פעולה, "מדבר על הדברים", אבל אינו יכול באמת לבטא את רגשותיו ואת מחשבותיו מאחר ש"לכל מילה יש משמעות עמוקה". ההסבר שלו לבעיה היכן ישים את הפנקס הוא שאם הוא לא רושם הוא "שומר משהו לעצמו"..לכתוב חלום זה שיא האינטימיות שיש להסתיר אפילו מבת הזוג. בדוגמאות אלה הריצוי הפך להגנה מפני ביטוי וגילוי עצמי.

נירה כפיר, בספרה "כמו מעגלים במים", מתארת את "ההכרח למצוא חן" [pleasing] אצל אנשים מסוימים, כתנאי קיומי האומר "אני יכול להתקיים קיום בעל משמעות אך ורק כאשר אני אהוד וחיוני". אדם המכור לריצוי מאמין שרק ככה יאהבו אותו, ולכן הוא בעצם מדחיק את עצמו ואת עצמיותו, את רצונותיו, את הביטוי העצמי שלו למען סימפטיה שאחרים נותנים לו. הוא נמנע מאי הסכמה וקונפליקט, כאילו אפשר לחיות ולהתנהל בלעדיהם. אדם זה "שם את כל הביצים בסל אחד" ולכן הוא מועד למשבר "אם ייווצר בחייו מצב בו הוא ירגיש דחוי, יילחץ את הקיר, יאבד את המשמעות  לחייו או את השליטה עליהם" [נירה כפיר - כמו מעגלים במים, 1993].

דברים אלה אינם ביקורת על הרצון הטבעי שלנו שאחרים משמעותיים יהיו מרוצים ממעשינו ומיחסינו אליהם; ההסתייגות היא מכך שהמשאלה ש"יהיו מרוצים" הופכת לעניין המרכזי שמפעיל אותנו ונותן את המשמעות למעשינו ולהתנהגותנו. כאילו שהרצון היחידי שלנו ש"הם יהיו מרוצים". ככה מאבדים את הקשר אל עצמנו ואל האני האמיתי שלנו. יכול להיות שמפתחים ציפייה שכאלה יהיו היחסים שלנו עם אחרים: אנחנו נרצה אותם והם ירצו אותנו, כאילו  לנו ולאחרים כפרטים אין עוד רצונות וצרכים משלנו.

כתב מנשה כהן

פסיכולוג קליני במודיעין ובתל אביב

על מימוש עצמי והאדם השלם לפי קרל רוג'רס

כמה מילים על קרל רוג'רס

קרל רוג'רס הוא פסיכולוג אמריקאי מהמאה ה 20, מאבות הפסיכולוגיה ההומניסטית, זרם חשוב בעולם הפסיכולוגיה. במשך שנים רבות עסק בטיפול ופיתח את שיטת הטיפול הממוקד בלקוח (Client Centered Therapy). לפי תפיסתו של רוג'רס המניע העיקרי של האדם הוא השאיפה למימוש עצמי, בעיות מתחילות כאשר יש פערים ואי התאמה בין העצמי הריאלי לעצמי האידיאלי, בין העצמי לתפיסות החברה ובין העצמי לבין החוויה. רוג'רס טען שהחתירה למימוש עצמי היא תהליך מתמשך אשר נותן השראה ולא מטרה נקודתית אליה מגיעים ומפסיקים את הדרך. וכך עלינו להמשיך ולהתפתח, ללמוד, לחוות, לטעות ולהרגיש. האדם מתקדם לקראת מימוש עצמי ע"י קבלת תמיכה מתאימה מהסביבה ואפשרות להביע וליצור וכך למלא את ייעודו כאדם.

קרל רוג'רס, תמונה מויקיפדיה

לפי רוג'רס ישנם מאפיינים לאדם השלם ( Fully Functioning Person ), אתייחס אליהם כאן עם תוספות שלי

• פתיחות לחוויה – והכוונה לחוויות מכל הסוגים. גם אם החוויה איננה נעימה לא ישתמש האדם במנגנוני הגנה (למשל הכחשה או עיוות המציאות) כדי לברוח ממנה. דווקא מחוויות של כישלון או אכזבה אנחנו יכולים ללמוד הרבה.
• קיום אקזיסטנציאליסטי – לחיות כל רגע במלואו, בלי שיפוט או ביקורת, בלי עיסוק בעבר ובעתיד, נוכחות מסוג זה היא גם אחת המטרות העיקריות של תרגול יוגה ותרגול מדיטציה.
• אמון אורגניזמי – כאן הכוונה ליכולת לסמוך על השיפוט והאינטואיציה שלנו וזה לא דבר כל כך פשוט. שהבחירות שלנו יהיו מונחות מבפנים בהתאמה למצב ולא בעיקר ע"י קודים ונורמות חיצוניים.
•  חופש בחירה – אנו לוקחים חלק בחיים שלנו דרך הבחירות שלנו ובשל כך אחראים להתנהגותנו.
• יצירתיות – חופש להיות יצירתי ולהשתמש ביצירתיות בהתמודדות עם נסיבות שונות. נושא היצירתיות קיים בדיון פורה סביב מערכת החינוך ומומלץ לשמוע הרצאה מרתקת של קן רובינסון בנושא
• חיים עשירים ומלאים הכוללים מגוון רגשות – או במילים אחרות האומץ להיות אנושי.

מרעיונות אלו נגזרים גם עקרונות הטיפול בשיטתו של רוג'רס  ביניהם נמצאים: כנות, אמפתיה, הערכה חיובית בלתי מותנית, שקיפות, הבנת עולמו הפנימי וחווייתו של המטופל וגם זו המתעוררת אצל המטפל, כל אלו יוצרים סביבה ותנאים להתבוננות, הבנה, שינוי והתפתחות.

למי שמעוניין לשמוע עוד מדבריו של קרל רוג'רס מוזמנים לצפות בסרטון הבא (הוא מתחיל לדבר בסביבות הדקה ה 3)

כתב מורן צמחוני, עו"ס קליני ומורה ליוגה ומדיטציה

כותב בלוג בנושאי בריאות, פסיכולוגיה, תזונה ויוגה

תום הילדות

 תקופת הילדות מאופיינת בחוויה של אחדות בין פנים וחוץ, וכך היא נשמרת לא אחת בזיכרונם של רבים. מצאתי תמיד עניין במעבר מסטטוס של ילד לגיל ההתבגרות. כמטפל עקבתי אחר נקודות ציון שמאפיינות את המעבר הזה, שיכולות להתגלות בזיכרונות ילדות. האם יש רגע או מצב בו ילד מתחיל להרגיש שהחווית האחדות הזו מסתיימת והוא מתחיל לחוש קונפליקט או להרגיש חצוי לגבי עצמו, הוריו, חבריו והסביבה בכלל? זהו רגע המעבר בו מתחיל המסע שלו לעצמיות.

מיתוסים מתארים תימות וסוגיות מרכזיות בהתפתחות. היציאה מגן העדן, הוא סיפור אוניברסלי המתאר את אובדן התמימות והשלמות, ותחילתה של התנסות בעולם הדואלי ובהבחנה בין טוב ורע. במיתוס אחר [אצל רוברט בלאי] הסיפור מתאר ילד שבשעה שהוא משחק בחצר, הכדור שלו מתגלגל ומגיע לכלוב בוא כלוא "איש הברזל" שנלכד ביער לאחר שהילך אימים על כל מי שנכנס לשם. איש הברזל מסמל את החיים האינסטינקטיביים. הכדור מסמל את חווית השלמות שהילד מאבד. במיתוס הגביע הקדוש הילד נפצע באצבעו [ג'ונסון] וחווה אובדן של אביו.

הילד במיתוסים אלה מאבד את התום והשלמות ומתחיל מסע התפתחותי לחיים של בוגר. המשימות התפתחותיות שלו לפי המיתוסים אלה הן:   להפסיק להיות "ילד טוב", להיפרד מחסותה של האם, לעזוב את הוריו , להתחבר לכוח הגלום באינסטינקט על מנת לסמוך על עצמו ולהיות עצמאי.

על מנת להיות אינדוידואל עליו ליצור ולחוות נפרדות מהסמביוזה עם המשפחה והקולקטיב.

כתב מנשה כהן

עוד על טיפול פסיכולוגי במתבגרים וטיפול פסיכולוגי בילדים 

מאמרים נוספים וטיפים על פסיכולוגיה של מתבגרים