פרופסור חיים עומר הוא פסיכולוג מוביל בארץ ועוסק בשנים האחרונות בתופעה של ילדים בגילאי 20-30 אשר לא יוצאים לעצמאות, נשארים תלויים בהורים ולעתים אף תובעים מהם סיוע כלכלי וטובות הנאה, לתופעה הזו חיים עומר בוחר לקורא "תלות תובענית". תופעה זו נפוצה יותר כיום, הן בגלל המצב הכלכלי חברתי בארץ, הן בגלל שינויים תרבותיים וחברתיים בקרב הצעירים והן בשל התנהגות הורית אשר מעודדת את המצב הזה. כמובן שכל מקרה לגופו ומומלץ להיעזר בייעוץ מקצועי כדי להבין מה מקור הבעיה ומה ניתן לעשות כדי להתגבר עליה.
מתוך ראיון שנערך איתו, הנה מספר שאלות ותשובותיו בנוגע לנושא המורכב הזה שמעסיק הורים רבים לצעירים בגילאי ה 20-30.
איך מתבצעת ההבחנה בין תמיכה בריאה לתמיכה בעייתית?
הכלל הוא להבדיל בין תמיכה לגוננות, לתמוך פירושו לתת עזרה שמאפשרת לילדי הבוגרים להגדיל את היכולות העצמאיות שלהם ולהתבסס, אם אני משלם על לימודי מקצוע, או עוזר עם ילדיהם הקטנים בזמן שהם עובדים, ו תמיכה טובה. תמיגה לא טובה, או גוננות, היא תמיכה שניתנת משום שהילד הבוגר שלי לא מצליח לקיים ולבסס את עצמו. הוא לא מסוגל להתפרנס אז אני נותן לו כסף, הוא לא מצליח להשתלב בשוק העבודה, אז אני מאפשר לו להיות סטודנט נצחי. אם הילד שלי לא עובד ולא לומד, ואני נותן לו כסף, הסיוע הכלכלי שלי הוא גוננות מזיקה, שפוגעת באופן חמור בהתפתחות שלו ובסופו של דבר גם ביחסים בינינו.
במה מתאפיינים יחסי ההורה והילד במצב של תלות תובענית?
יש שני סוגים עיקריים. האחד הוא ילד נורא מסכן, דיכאוני, לא מסוגל, וההורה אומר לעצמו, "טוב, מה אני יכול לעשות, הילד שלי מסכן ולא יכול ואני אעשה במקומו". זוג שני הוא תלות קולנית ומלאת האשמות. הילד אומר להוריו, "אתם עשיתם לי את זה, ואתם צריכים לשלם. המצב שלי הוא כך וכך בגללכם." ואז ההורים חיים באימה, בחשש תמידי. יש לנו הורים שסובלים מאיומים בלתי פוסקים - "לא תראו אותי לעולם", "אני אתאבד".
איך אפשר להעביר לילד את המסר הברור שמצפים ממנו להיות עצמאי?
הרבה הורים אומרים:"אני לא מצליח לשכנע אותו. אני מסביר לו, אבל הוא לא משתכנע." התשובה שלי היא כמובן שאי אפשר לשכנע את הילד. הוא לא ישתכנע. ההורים יכולים רק להכריז על עמדתם. "הגענו למסקנה שלא נשלם יותר על כך וכך, משום שאין לנו כסף, או משום שאנחנו חושבים שזה לא לטובתך."
במכון עידן אנשי מקצוע מומחים בטיפול בצעירים בגילאי 17-30, בהדרכת הורים להורים אשר מתמודדים עם קשיים עם ילדיהם הבוגרים בנושאים שונים ובטיפול משפחתי כאשר יש צורך. מוזמנים לפנות אלינו למידע נוסף בנושא.
מתוך ראיון שנערך איתו, הנה מספר שאלות ותשובותיו בנוגע לנושא המורכב הזה שמעסיק הורים רבים לצעירים בגילאי ה 20-30.
איך מתבצעת ההבחנה בין תמיכה בריאה לתמיכה בעייתית?
הכלל הוא להבדיל בין תמיכה לגוננות, לתמוך פירושו לתת עזרה שמאפשרת לילדי הבוגרים להגדיל את היכולות העצמאיות שלהם ולהתבסס, אם אני משלם על לימודי מקצוע, או עוזר עם ילדיהם הקטנים בזמן שהם עובדים, ו תמיכה טובה. תמיגה לא טובה, או גוננות, היא תמיכה שניתנת משום שהילד הבוגר שלי לא מצליח לקיים ולבסס את עצמו. הוא לא מסוגל להתפרנס אז אני נותן לו כסף, הוא לא מצליח להשתלב בשוק העבודה, אז אני מאפשר לו להיות סטודנט נצחי. אם הילד שלי לא עובד ולא לומד, ואני נותן לו כסף, הסיוע הכלכלי שלי הוא גוננות מזיקה, שפוגעת באופן חמור בהתפתחות שלו ובסופו של דבר גם ביחסים בינינו.
במה מתאפיינים יחסי ההורה והילד במצב של תלות תובענית?
יש שני סוגים עיקריים. האחד הוא ילד נורא מסכן, דיכאוני, לא מסוגל, וההורה אומר לעצמו, "טוב, מה אני יכול לעשות, הילד שלי מסכן ולא יכול ואני אעשה במקומו". זוג שני הוא תלות קולנית ומלאת האשמות. הילד אומר להוריו, "אתם עשיתם לי את זה, ואתם צריכים לשלם. המצב שלי הוא כך וכך בגללכם." ואז ההורים חיים באימה, בחשש תמידי. יש לנו הורים שסובלים מאיומים בלתי פוסקים - "לא תראו אותי לעולם", "אני אתאבד".
איך אפשר להעביר לילד את המסר הברור שמצפים ממנו להיות עצמאי?
הרבה הורים אומרים:"אני לא מצליח לשכנע אותו. אני מסביר לו, אבל הוא לא משתכנע." התשובה שלי היא כמובן שאי אפשר לשכנע את הילד. הוא לא ישתכנע. ההורים יכולים רק להכריז על עמדתם. "הגענו למסקנה שלא נשלם יותר על כך וכך, משום שאין לנו כסף, או משום שאנחנו חושבים שזה לא לטובתך."
במכון עידן אנשי מקצוע מומחים בטיפול בצעירים בגילאי 17-30, בהדרכת הורים להורים אשר מתמודדים עם קשיים עם ילדיהם הבוגרים בנושאים שונים ובטיפול משפחתי כאשר יש צורך. מוזמנים לפנות אלינו למידע נוסף בנושא.
 |
| תמונה של אחד מספריו הקודמים של חיים עומר - הסמכות החדשה |
